- זה עולם קטן מאוד - בלוג של דוד אקשטיין, ניו זילנד
- כאן ולא כאן, שם ולא שם - לירון צימרמן
- חברא קדישא - בלוג של אריה יעקובסון
- בילוי בשדה התעופה בפרנקפורט - חגי שוהם
- בלוג של אלומה מוניקנדם, נורווגיה
- A postcard from San Francisco
- הרגליים פה והלב שם - בלוג של דוד אקשטיין
- לוחמה בין יבשתית - בלוג של אריה יעקובסון
- מתגעגע לשקט ולפלאפל – אשקלוני בשליחות
- ספר תורה עם כותונת פסים – חגי שוהם, דנוור
Shlichut > Shlichut - Blogs
צדק היסטורי - בלוג פרידה מאריה יעקובסון, שוודיה
.JPG)
חודשיים אנחנו כבר בארץ. הגיע הזמן לעשות צדק היסטורי ולעשות לשליחות הזו סוף בלוגיגי.
נחתנו באמצע יולי לחום מהביל. כולם שאלו איך מתרגלים לחום בארץ, אבל האמת שהנחיתה הביאה איתה הקלה משמעותית. בסופ"ש האחרון בשבדיה סבלנו במחנה הקיץ מ- 37 מעלות. פה לפחות יש מזגן..
שלוש שנים של סרט תיעודי משולב בקומדיה ודרמה משובח הגיע לקיצו. אין עוד סלמון מעושן בכל שבת בבית כנסת. די למרכיב הקבוע ברשימת הקניות- הקוויאר השבדי הכשר. הקץ לבישול התמידי ותחילת האכילה במסעדות (לא בזבזתי רגע כמובן).
ביולי-אוגוסט הגיעה הפינאלה של השליחות עם שני שיאים משמעותיים: מחנה הקיץ לילדים ו"מחנה ישראל" לנוער.
מחנה הקיץ, הידוע בכינויו באסה (ע"ע בלוג מיולי 08) מוגדר במילון בני עקיבא סקנדינביה כ: "מחנה המאגד חבורת ילדים יהודים עליזים במטרה לעשות כיף, באווירה יהודית-ישראלית מתוחזקת. המחנה כולל הפעלות ושיעורים, תפילות וברכות, שירים וריקודים, בריכות ולונה פארקים, ניווט לגדולים והרבה כאב ראש למארגנים."
המחנה התקיים במתקן שמשמש משך השנה תיכון לחקלאים צעירים, כולל פנימיה ומבנה כיתות מאובזר. השנה נהננו מ- 45 חניכים עליזים, 10 מדריכים עליזים עוד יותר, ראש מחנה בוגר התנועה ושש נשים דעתניות בצוות הטכני והמטבח. חובש לא היה לנו, אז כסגירת מעגל היסטורית הוספתי לעצמי (מעבר לאחריות על כל המחנה) את תפקידי ממחנה החורף הראשון כנותן פלצבויים לחולים מדומים ומפנה לבתי חולים.
יום שישי אחה"צ- חניך מתלונן על כאבים עזים בידו. שבת נכנסת מאוחר. נו טוב, ניסע. במרפאה המקומית בכפר הנידח Svenljunga שם היינו אין כמובן צילומי רנטגן. "תסעו ל- Skene, יש שם מרפאה חדשה עם רנטגן".
נוסעים. מרפאה חדשה, יפה. "שבו בבקשה, תכף יגיע הרופא". הגיע החלוק הלבן: "אני לא יכול לתת אבחון בלי רנטגן". –"אבל שלחו אותי במיוחד מהמרפאה בסווניונגה כי אמרו שפה יש מכון רנטגן!"
–"כן, אבל רק בשעות הבוקר.." שוב על הכביש. הפעם בכיוון ההפוך, ל- Borås. בבית החולים הזה כבר מכירים אותי. שעון החול לקראת כניסת שבת הולך ואוזל.
–"כן, אבל רק בשעות הבוקר.." שוב על הכביש. הפעם בכיוון ההפוך, ל- Borås. בבית החולים הזה כבר מכירים אותי. שעון החול לקראת כניסת שבת הולך ואוזל.
בסוף מסתבר שאין לו כלום. הילד מצטייד בתחבושת קטנה ומבטיח לעצמו עוד קצת צומי מהבנות בשבט, ואני מתפלל שלא נאחר לשבת ושרק ישחררו אותנו כבר. השחרור מגיע ויש עוד שעה לכניסת שבת האמיתית. במחנה כבר הכניסו את השבת מוקדם. אנחנו מגיעים למחנה חצי שעה לפני שקיעה ואני מבסוט שהגענו בזמן. לא הספקתי להתאקלם חזרה ואזעקה מחרישת אוזניים נשמעת בבית הספר. "יאן, בבקשה תבטל את המכבי אש" אני מתחנן בטלפון, "זה רק היו נרות שהדלקנו, זה איזה מנהג שיש לנו בימי שישי בערב" "אין מה לעשות איירה (תמיד עוותו לי את השם השבדים האלה), ברגע שהאזעקה נדלקת הם מחוייבים להגיע."
החניכים מתרגשים מהאקשן הנוסף ואני רק חושב איך לסיים עם זה הכי מהר שאפשר לפני כניסת השבת וגם חושב על החשבונית שתגיע אליי בסוף המחנה.. בסמולטוק עם הכבאי הנחמד גיליתי ש"זה בסדר, אנחנו רגילים לבוא לפה כל שנה ביולי כשאתם כאן, תמיד בימי שישי בערב"..
המחנה מאחוריי, התזמון המושלם גם הפיל בחלקינו גמר מונדיאל על מסך ענק יום לפני הנסיעה הבייתה והפרויקט האחרון בסקנדינביה נגמר. האוטובוס בא לקחת את החניכים, הרבה אמוציות באוויר, פרידות מרגשות ודמעות נשפכות. ואני רק מחכה שיסעו כבר ואוכל להתפנות לרגע החשוב באמת- שאגת הסיום המסורתית, מצוות היום בסיומו של כל מחנה- בחורף ובקיץ. אבל אין זמן להתרגש כי עוד יומיים טסים!!! סאלאם שבדיה, אהלן ישראל!
נחתנו, המשפחה המורחבת הגיעה והיה כיף. שבועות אחרי הנחיתה עוד לא הרגיש שבאמת נחתנו. לא עברו ארבעה ימים מהנחיתה וקבוצה של 29 נערים ונערות בגילאי 16-17 הגיעו למחנה ישראל- שלושה שבועות בארץ. כאן הכל יותר פשוט. אוכל כשר זה לא ממש בעיה ובכל הלוגיסטיקה יש חברה שמטפלת. נשאר רק לתת הנחיות כלליות, לבחור מדריכים ולתת למחנה לרוץ. נשמע פשוט. חבל ששבועיים לפני המחנה הודיעה לי אחת המדריכות שבסוף היא לא תוכל להשתתף. והמחליף שלה הגדיל והודיע יומיים לפני תחילת המחנה שלא יוכל להגיע. בסוף מצאנו מי שישלים את החסר והמחנה התחיל בזמן. כמה תקלות צפויות בדרך, הרבה תלונות של הסקנדינבים המפונקים כשהמפקדת בגדנ"ע הריצה אותם יותר מדי, אבל אחרי שלושה שבועות, במפקד מרגש בכותל לפני הנסיעה לשדה- כולם הכתירו את המחנה בהצלחה.
כל סיום הוא התחלה חדשה. בית חדש במדבר במקום קרוב לקוטב. עבודה חדשה בע"ה בקרוב. חוזרים ללימודים לסיים כבר את התואר. אפשר לקפוץ לחברים, להורים ולבני דודים בלי כרטיס טיסה. בית ספר חדש ("בבית ספר שלנו יש בשתי כיתות יותר מכל בית הספר בשבדיה" ניתח הבכור במדוייק), גן חדש (2 גננות על 30 ילדים במקום 3 גננות על 12..)
אבל סיום הוא גם סיום וזמן להגיד תודה. תודה לקולגות ולבוסים בבני עקיבא, בהסתדרות הציונית העולמית ובסוכנות. תודה למשלחות סקנדינביה המתחלפות ובעיקר למשלחת המצטיינת שלי בשנה האחרונה- יורמרגול, לירה ועמיאלה (כל צמד שליחים/ות מתאחד גם בשמם כחלק מאידיאל השליחות). תודה גדולה לקודמי אלעד שהדריך ותמך כל הדרך. לאבי ורועי. לכל היהודים הסקנדינבים שמן הסתם לא קוראים את הבלוג אבל היו החלק הכי חשוב של השליחות הזו. להורים ולמחותנים שהרבו לבקר. לדודה ובת הדודה שגרות בגטבורג. ולהוא שם למעלה.
ותודה לארבעת המופלאים שלי ששרדו איתי בקור בלי יכולת לברוח להורים/סבים וסבתות. לגדול- הגבר שלי שגדל בקצב מסחרר, לממרח המתוק בסנדביץ' שגאה להיות בגן חובה ישראלי ולפרוסה החדשה בכריך- שעדיין קטנה אבל עם חיוך כובש. ולך, שנתת לי את כל אלה.
אז מה אני עכשיו? שליח בדימוס? סטודנט שמעלה את ממוצע הגילאים בכיתה? מובטל טרי? אב לשלושה? בכל זאת, צריך כותרת שתתן לי תרוץ להמשיך לכתוב...
